אבי (קרלשטיין) גרג, בוגרת שנות ה-74, זוכרת שוויתרה על לבישת כפפות מעבדה במהלך לימודי התואר הראשון שלה ב-MIT. לא היו כאלה קטנות מספיק כדי להתאים לה, בתקופה שבה גברים לתואר ראשון עלו במספר הנשים בקמפוס ביחס של 15 ל-1. למרות זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שפגשה נשים אחרות המתעניינות בהנדסה וטכנולוגיה - והיא מצאה במהירות בית במחלקה למטלורגיה (כיום מדע והנדסת חומרים). ארבעה עשורים לאחר מכן, גרג עשתה קריירה בתכנון חדרים נקיים ומעבדות לייצור ומחקר מוליכים למחצה בכל רחבי העולם. (כיצד להשתמש מגבונים לחדר נקי מפוליאסטר בחדר נקי.)

ב-MIT, גרג נמשכה למוליכים למחצה. עבור התזה שלה, היא ועמיתיה שלחו גבישי מוליכים למחצה לחלל במעבדת הסקיילאב של נאס"א כדי לבחון את התיאוריה לפיה כוח הכבידה גורם לחוסר אחידות בגדילת הגבישים, דבר שחזו שיוביל לפגמים בתפקוד המעגל ככל שהשבבים יהפכו מורכבים יותר. "החזרנו את הגבישים לכדור הארץ ומדדנו אותם, ואכן, הם היו אחידים לחלוטין", היא נזכרת; בינתיים, אלה שגידלו על כדור הארץ "היו בעלי כל חוסר האחידות הזה". גרג חזר מאוחר יותר לעבודה זו כ"ניסוי מחשבתי" עבור חברת תעופה וחלל שחוקרת ייצור מכשירים בחלל.

לאחר לימודי MIT, גרג עבדה בחברת Fairchild Semiconductor על שיפור הייצור שלה. באמצעות דיונים עם עובדים, "התחלתי להתעניין בסביבה הבנויה, ובאופטימיזציה של הגורמים האנושיים והתפוקה", היא אומרת.

גרג החלה לתכנן מפעלי ייצור מוליכים למחצה, ובילתה כ-10 שנים כ"נרקומנית לסטארט-אפים" בחברות שונות לפני שייסדה את Abbie Gregg, Inc. החברה השלימה כ-850 פרויקטים, בעיקר עבור מעבדות אוניברסיטאיות, תעשייתיות וממשלתיות, לפני שנרכשה בשנת 2019 על ידי AM Technical Solutions (שם גרג משמשת כיום כמנהלת הטכנולוגיה הראשית). היא שואפת ליצור חללים בטוחים, פונקציונליים ונעים לעין, עם שפע של חלונות ואור טבעי. "אנשים לא שמים חלונות בחדרים נקיים כי הם אומרים 'אנחנו לא רוצים להסתכל על סצנה תעשייתית'", אומרת גרג. "אבל אם חדר נקי לא נראה יפה, יש בו משהו לא בסדר; הוא מתוכנן בצורה גרועה או שהוא לא מתוחזק".

אחד הפרויקטים האהובים על גרג החזיר אותה למקום בו התחילה: MIT. היא ביצעה את התכנון והעיצוב הראשוניים של החדרים הנקיים והמעבדות ב-MIT.nano, הבית החדש של MIT למחקר ננוטכנולוגיה. זמן קצר לאחר פתיחתו, היא ביקרה בקמפוס לרגל פגישתה ה-45 בשנת 2019. "עצרתי וצפיתי בבוגרים הטריים מציצים לתוך הבניין הזה ומראים להוריהם", היא נזכרת. "זו הייתה התחושה הכי מדהימה. זו המורשת שלי".